מאת: עדי דבי קץ
כיועצת ארגונית, קיימת בי שנים סקרנות לגבי נקודת המפגש או החיכוך בין האדם לארגון. בשנים האחרונות, כמטפלת באיזון חיים נוספו להתבוננות שלי זויות נוספות המנסות להבין כיצד עברו של האדם ובעיקר תת המודע שלו, משפיעים על תפקודו בארגון ובעולם העבודה.
לפני כשבועיים השתתפתי בהרצאה באולם כנסים ידוע מאד. הגעתי ממש דקות ספורות לפני ההתחלה, עליתי במדרגות, שבקצה שלהן דוכן קפה. המוכר יצר איתי קשר עין, חייכתי קלות והוא חייך חיוך מזמין חזרה. שאלתי אם יש תה, נעניתי בחיוב, שילמתי 10 ₪, ״קצת יקר״ חשבתי לעצמי אבל בא לי להתחמם אז יאללה נתפנק...המשכתי עוד 2 צעדים קדימה רק כדי לגלות עמדת קפה ותה מדוגמת וחינמית לבאי הכנס, עם סלסלת תיונים זהים לזה שרק רכשתי. התכווצתי כולי, הרגשתי מרומה, קטנה ומטופשת ונדרשו לי כמה דקות להתאושש.
מעבר למעורבות האישית בסיטואציה ותחושת החמיצות, המקרה הזה עורר את את אותו חלק מתבונן וחוקר שבי-
מה מעצב את האינטראקציה בין אדם- על מורכבותו, אמונותיו, דפוסי התנהגותו, לבין הארגון בו הוא עובד, שגם לו אופי משלו- נהלי עבודה, תרבות ארגונית, פרקטיקות, נורמות.
מה משפיע יותר- התרבות הארגונית על האדם? או שאישיותו ואופיו של האדם גוברים על מאפייני הארגון?
האם אותו מוכר בדוכן עשה את מה שעשה כי הרגיש שזה מה שבעל הבית מצפה ממנו או אפילו מבקש בגלוי? או שמא הוא עצמו, מחשש שלא ירוויח מספיק, או מתוך חוויות חייו בוחר בדרך המושתתת על פחד.
מנסיוני, ככל שמנהלי הארגון הם בעלי תודעה רחבה יותר, מודעים לעצמם, מונעים מאהבה ומאופטימיות, זה ישתקף גם באופי הארגון, ופוטנציאל ההשפעה של הארגון על כל אחד מהעובדים הוא גבוה יותר.
בקליניקה, חלק מהמטופלים שלי הינם מנהלים, ובאופן טבעי תת המודע בוחר להעלות סוגיות הקשורות לאופן בו הם באים לידי ביטוי מקצועי. פעמים רבות הם מופתעים עד כמה מוקדמים הם שורשי הפחד, שמתבטאים באמונות חוסמות ובדפוסים מגבילים. כך למשל מטופלת שמנהלת בארגון גדול, בו נהוג להחליף תפקיד מדי כמה שנים, נמצאת שוב בתפקיד חדש וההתחלות תמיד מלוות בתחושות קשות. הקושי העיקרי הוא מול קולגות, שמתבטא בחשדנות ותחושה שמנסים להרע לה, עד כדי פגיעה בממשקי העבודה, בוודאי גם בהנאה וב-well being שלה בעבודה, ובתדמית שלה מול מנהליה. במהלך הטיפול עלה שבגיל 12 עברה לחו״ל בשל שליחות הוריה ושם בבי״ס היהודי, היתה רק קבוצה קטנה של בנות ללא אפשרות בחירה, והן לא הקלו על חייה- היו המון רכילויות, הקנטות וארס שפגעו בה וגרמו לה להתרחק ולהסתגר. כשחזרה לארץ גם מקומה בקרב החברות הותיקות התערער, ושוב חוותה חוסר שייכות והמון כאב. כשעלו הזכרונות הללו, פתאום התמונה התבהרה לה, איך כשעליה להתמקם מחדש מול קבוצה (בעיקר מול נשים), החשדנות והסגירות מהעבר מנהלות את ההצגה והיא לא מצליחה להתעלות מעל לזה. בתהליך האיזון שיחררנו את האמונה ש״אנשים הם נגדה ולא ניתן לבטוח בהם״, וכמה חודשים אחרי, יש לה הרבה יותר שקט בגזרה הזו והיא הצליחה לייצר קשרי עבודה תקינים ואף נעימים ברוב הממשקים. ייתכן שזה נשמע פשטני, אך צריך להבין שבעבודת ייעוץ ארגוני רגילה, גם אם היתה הבנה שיש כאן דפוס חוזר, העבודה היתה לפרק את הקונפליקט עם כל אחת מהקולגות ולגרום לה לעשות צעדי קטנים ובוני אמון איתן כדי שתלמד שזה אפשרי. כאן באיזון אחד, כאשר מגיעים ממש לשורש העניין ושם מבצעים את השחרור, ניתן בצורה פשוטה ומהירה יחסית להסיר תקיעות ארוכת שנים, ובכך יופיה ועוצמתה של השיטה.
בראיה תודעתית ורוחנית, אין זה מקרי שאותה מנהלת מצאה את עצמה בתפקיד שמשחזר כל כמה שנים את חוויית המצוקה מהילדות. כך, ניתנת לה שוב ושוב ההזדמנות להסתכל על הנושא ולחוות אותו בראיה גבוהה, בוגרת ובריאה יותר, ולרפא את עצמה מטראומת הילדות הכואבת.
לסיום, פרויד ידוע באמרה ״אהבה ועבודה הן הבסיס לאישיותנו״. אני חושבת שבשלנו כמין אנושי להבין שאין נפרדוּת - העבודה צריכה להיות האהבה שלנו וצריכה להתבצע באהבה.
הידיעה הזו היא בדיוק הנחמה שאפשרה לי לחזור לעצמי ולהנות מכוס התה שרכשתי לשווא באותו הכנס. הודיתי בלבי למוכר הזה שעורר אותי וחיבר אותי מחדש לתחושת השליחות שלי - לעזור לאנשים להפסיק להיות מונעים מפחד והישרדות, מהתוכנות שמפעילות אותם לקחת בכוח ובמניפולציה כסף, קרדיט או מוניטין, ולהביא אותם לידי מימוש מלא יותר של המהות שלהם.
העבודה בלייטהאוס - ארגון שכל פרט ופרט בעבודה בו נארג במלאכת מחשבת של עדינות, יופי וכבוד לצוות המטפלים והמטופלים, עוזרת לי להחזיק את החזון שמודל של ארגון מבוסס אהבה הוא אפשרי כבר כאן ועכשיו. ולא לחינם הוא קרוי מגדלור, כי הוא בהחלט מקור אור שמתווה לאחרים את הדרך - גם למטופלים כפרטים, אך גם כארגון לארגונים אחרים השואפים ללמוד ולהתפתח ולא רק לשרוד.
ככל שיותר ויותר מנהלים יאמצו מודלים כאלה וינהלו את ארגוניהם כך, ככל שיותר אנשים יחוו נחת והגשמה בהיבטים המקצועיים, נחוש כולנו את אדוות האהבה, בעבודה ובכלל...
עדי דבי קץ,
מטפלת בכירה בשיטת איזון חיים ופסיכולוגית חברתית-ארגונית
