את המאמר כתבה יפעת רייקמנס, מטפלת מורה ומנחה של שיטת איזון חיים, מטפלת במגע בשילוב איזון חיים, מנחה קבוצות של מודעות וניהול עצמה בארגונים שונים .
אנו יצורים חברתיים, כמו גוזלי הציפור אנחנו נולדים לתוך התניה בה ללא טיפול או מגע אנושי לא נוכל לשרוד. כבר בדנ"א שלנו אנחנו מחווטים לצורך ותלות ראשונית במשפחה והשבט שאליו נולדנו, אלו מגנים ושומרים עלינו. בתוך כך הם גם מלמדים ו"מתכנתים" אותנו לכישורים חברתיים של חוקים ומנהגים שמאפשרים לנו השתלבות נאותה בחברה. "תכנות" זה קורה במעגלי חיינו השונים בבית ובמערכות החינוך הפורמליות והבלתי פורמליות בהם אנו גדלים ומתפתחים.
הפתגם של הלל הזקן "ואהבת לרעך כמוך" היה תלוי אצלנו בגן ובבית הספר וכילדה המשמעות שלו עבורי היתה שעלינו לאהוב את זולתנו קודם לעצמנו. קודם לתת לאחר, להיות נדיבה לאחר ורק אחר כך לקחת לעצמי. כללי ההתנהגות "הטובה" היו ברורים, קודם כל המשפחה, הקהילה, החברה ורק אחר כך אני כפרט.
רבות היו השיחות הפנימיות שלי בנושא נתינה. מאז שאני מכירה את עצמי קיימתי דפוס של "התגייסות יתר", גם כשלא היתה לי מספיק אנרגיה נתתי מעצמי כי חשבתי שכך נכון וראוי.
לעתים היו אלו מקומות שנבעו מפחד, דחף לרצות ורצון להוכיח שאני אדם חברי ונדיב . אני זוכרת עוד מימי ההדרכה בתנועת הנוער את כאבי הכתפיים והצוואר שחוויתי כשעל כתפיי היתה מונחת אחריות גדולה , כשהתאמצתי יתר על המידה או הגזמתי בעשייה מעבר ליכולתי.
בתור אישה צעירה שרוצה להוכיח שהיא ראויה ומיוחדת ומאוד שווה, מצאתי את עצמי נותנת גם כשלא היו לי מאגרים מלאים, הסכמתי לשאיבה וחציבת יתר של המשאבים שלי.
כמו באקולוגיה, יצרתי משברים בחיי שנבעו מחוסר איזון. נתתי לאחרים ללא דין וחשבון ללא יכולת להקשיב לאיתותים שנבעו מגופי שכמו לחשו : "אני עייפה", "אני לא ממש מסוגלת ", "אני לא ממש רוצה כעת". נהגתי להסית הצידה את הלחישות הללו, "לאסוף" את עצמי ולהתגייס למשימה, דרבנתי את עצמי לתת, להעניק ולהשקיע תוך גערות פנימיות "שאפסיק להתבכיין ולהתפנק" כי מישהו אחר זקוק לשירות שלי וכך ראוי ,להיות נכון לשירות תמיד.
לאחר אירועים כאלה, באורח מוזר אך מתוזמן במיוחד המערכת החיסונית שלי הייתה נחלשת ומצאתי את עצמי חולה ומקוררת, עייפה ומרוטה, נטולת חיות ומוטיבציה. המחלה הייתה "מכריחה " אותי לנוח ,למלא מצברים ולהטעין את הבטרייה שלי באנרגיה חדשה .
ככל שמצבים אלו שבו וחזרו על עצמם הבנתי שהדרך בה אני מווסתת נתינה וקבלה יוצרת מצבים שאינם מקיימים אותי יותר ושאני חייבת למצוא דרכים נכונות יותר להתנהלות שלא תביא אותי למשבר וחולי.
החיפוש אחר שורשים עמוקים יותר ומשמעות הובילו אותי ללימודי קבלה. השיעורים עסקו בתורת הצמצום וברעיון שמוביל בקבלה המעשית שמהותו- "לקבל לעצמך על מנת לתת". בתוך גוף האדם, כך למדנו, יש שני חלקים, ימין ושמאל. ימין הוא הצד של הנתינה ושל החלק הגברי האקטיבי בתוכנו והצד השמאלי של הגוף הוא הצד של הקבלה, החלק הנשי והפאסיבי . על מנת שנוכל לאזן בין החלקים יש את קו האמצע. כאשר אנו מחברים ביוגה את יד ימין ויד שמאל יחד ל"נאמסטה" אנו מייצרים איזון בין נתינה וקבלה.
גם לימוד והעמקה בהיגד של הלל הזקן "ואהבת לרעך כמוך" הבהירו לי בצורה שאינה משתמעת לכל פנים שקודם לאהבת רעך, עליך לאהוב ראשית את כמותך. אין זו אנוכיות אלא הקשבה עמוקה ליכולת לקבל לעצמי על מנת לתת.
מתוך התבוננות עמוקה בדפוסים שלי פיתחתי טכניקה אישית שבה אני שואלת שאלות הקשבה כשאני מוצאת את עצמי חסרת שקט ומנוח. שואלת את עצמי מדוע אני חשה חלשה, עייפה ומובסת? לאחר מכך שואלת מה יכול להקל עליי, לעשות לי טוב ולמלא אותי? מתוך התשובות שגופי עוני למדתי לזהות את הרגעים בהם אני מתרוקנת וזקוקה לתדלוק והתמלאות.
כך אני מזהה מה רוצה להתמלא ואיך למלא את החסר. אני מייצרת לעצמי את הזמן, המקום והמשאבים שאני זקוקה להם על מנת להתאזן ולהטען מחדש.
זוהי לגיטימציה לזהות מתי אני מוזמנת לשמור על עצמי ולעיתים לסרב ולומר לא, לשים גבול לרצון שלי לנתינה, לקחת פסק זמן, למלא את צרכיי ורק כאשר אני שופעת מלאה ומסופקת לתת בלב מלא ונדיב בלי תחושת קיפוח או קורבנות. הלגיטימציה הזאת היא קריטית לחיים של איזון בין עשיה לאי עשיה. לאיזון בין דיבור והחרשה, לאיזון בין עבודה ומנוחה.
זו בחירה מודעת להיות בנתינה מאהבה ולא מפחד. זה ראוי לחלוטין פעם לתת ופעם לקבל. אם נלמד לתת ולקבל מתוך קשיבות, מודעות ושמירה על מאגרי האנרגיה שלנו, נוכל להישאר מאוזנים, חיוניים ושמחים.
כשנפתחתי להבנה שעליי לחזק את עצמי כפרט, משהו השתנה בי. נפתח נתיב להתחיל ולאהוב את עצמי. הבנתי כיצד בעולם שכל כולו הזמנה למערכות יחסים ויחסי גומלין, עליי לראשית לטפח ולהזין את מערכת היחסים החשובה ביותר והיא מערכת היחסים שלי עם עצמי.
פרופ' מרטין סליגמן, פסיכולוג אמריקאי יהודי, ייסד את גישת הפסיכולוגיה החיובית, ששמה לעצמה מטרה לפתח גישה מניעתית בעולם מאתגר מתוך מטרה לעזור לאנשים לפתח חוסן נפשי וחיים מאושרים ובעלי משמעות. הוא שם דגש על העצמת הכישרונות, המתנות והחסדים שקיבלנו והפיכתם לחוזקה והתמחות על ידי לימוד והעמקה.
ההכרה ב"מתנה" שקיבלתי מאז ילדותי, היכולת האינטואיטיבית לראות באחר את נקודת האור שלו ולנווט אותו דרך תהליך התפתחותי תוך דיוק דרכו, חייבה אותי לחפש וללמוד כלים להפוך את הכישרון האינטואיטיבי הזה לחוזקה ומומחיות.
כשנחשפתי לראשונה לשיטת איזון חיים הרגשתי שמצאתי משהו שחיפשתי זמן רב, חשתי תחושה של חזרה הביתה. השיטה עזרה לי באופן אישי לנקות את החסימות והתכנותיים שירשתי ממשפחתי וסביבתי. אני יכולה להעיד שחיי השתנו מקצה לקצה מהמפגש עם השיטה. הקשר שלי עם העולם הרוחני העמיק ודרכו דייקתי את המציאות היומיומית. הזוגיות שלי השתפרה, מערכות היחסים עם ילדיי התעצמו. נפתחו עבורי הזדמנויות חדשות ומרתקות מבחינה רוחנית , חברתית, כלכלית, ועסקית. עזבתי את עבודתי כשכירה פתחתי עסק עצמאי תוך יצירת חופש גדול יותר והגשמת חלומותיי.
ככל שעבר הזמן והפכתי מטפלת ומורה בשיטה זיהיתי שהיא יצרה בתוכי מרחב בטוח בו אני חווה באופן נקי ומדויק חיבור בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. זהו המקום שדרכו אני מלווה את המטופלים שלי במסעות חייהם לאורך השנים ויש לי זכות אדירה להיות עדה להתפתחות חייהם.
בחוויה שלי, העבודה שאני עושה היא סוג של עבודה שמאנית. מעין שרברבית אנרגטית ששואבת ומפנה חסימות בביוב האישי, בזרמים התת קרקעיים של הנפש.
הדרך בה מתבצע הטיפול מייצר מצב בו המשאבים לריפוי האדם מושבים לו. אני לא מרפאת אף אחד אלא מזכירה לאנשים את כוחותיהם, עוצמתם הפנימית ואת הייעוד אותו באו להגשים.
הדגש בשיטה הוא על צמיחה, התפתחות והיפתחות לאהבה עצמית וחיזוק ליבת הכוח האישי. כשהאדם מכיר בכוחו ובעצמתו הוא יכול לחוש בשלמותו ובכוחו להשפיע גם החוצה, כמו אדוות גלים הנעות מתוך פנימיותו היוצאת אל סביבתו, כמו אור שמופץ ממנו אל העולם.
בשנים האחרונות נולדה בתוכי ההסכמה וההבנה שאני מהווה מורת דרך במסע הזה לאנשים רבים שצועדים יחד וחוברים למטרה גבוהה של שינוי אקלים תרבותי וחברתי. זוהי חלק ממגמה עולמית בה אנרגית העולם הישן נפרמת ואנרגיה חדשה נכנסת ומזמינה את האנשים לקחת אחריות ולהיות המאסטרים על חייהם ללא צורך להשלט על ידי אנרגיה ישנה ולא מקיימת .
שיטת איזון חיים מלמדת אותנו לקחת אחריות על התגובות שלנו שמופעלות מחוויות חיינו ההישרדותיות. היא מלמדת אותנו לפעול יותר ויותר מהמנגנון האנושי שמנחה אותנו לשיח הדברות, אהבה, דרכי שלום ושליטת הרוח על החומר.
"קיים רק פתרון בונה אחד ליחסיו של האדם העצמאי עם העולם", כותב אריך פרום, בספרו "מנוס מחופש": אין לחיים משמעות מלבד המשמעות אשר האדם מעניק לחיי עצמו, מתוך חישוף הכוחות הגלומים בו בדרך של חיי יצירה." ~"יחס פעיל של אחווה כלפי כל בני האדם ופעילות ספונטאנית של אהבה ועבודה, החוזרות ומלכדות אותו עם העולם, לא בעזרת קשרים ראשוניים אלא כיחיד חופשי ועצמאי."