לפני כמעט 10 שנים, בספטמבר 2008, הופיע פול מק'רתני בתל אביב מול 50,000 איש. אני הייתי אחת מהם. כקלאוסטרופובית חובבת, אני לא אוהבת להיות במקומות הומי אדם. זה סוגר עליי, מלחיץ אותי ובאופן עקרוני ממש לא נעים לי. אבל פול מק'רתני מגיע וברור שאני הולכת. לא רק הולכת להיצמד לגדר האחורית על הגבעה, אלא לעמוד כמה שיותר קרוב לאגדה.
בערב ההוא, בתוך 50,000 איש, לא הרגשתי לחץ וכלום לא סגר עליי. הייתי עטופה בתחושה עמוקה של קדושה. כשכל עשרות האלפים האלו עמדו ושרו, היה שם משהו שלא חוויתי בשום הופעה אחרת. היתה שם קדושה אמיתית, באנרגיה הזו שעלתה מהקהל ועטפה את הפארק ואת הבמה.
ימים רבים אחר כך עוד שמעתי הדים, עדויות וביקורות כתובות שתיארו את אותה החוויה בדיוק.
"קדוש" פירושו – נבדל. לא חלק מן ההוויה הרגילה, אלא שייך לעולם אחר.
אנחנו רגילים לחשוב על קדושה במונחים של דת ואלוהות. ספר תורה הוא קדוש, כי ערכו נמדד במונחים השייכים לעולם רוחני עליון ולא על פי ערכו האומנותי, למשל. אגב, התורה מלמדת אותנו, שהקדושה היא דווקא "פשוט" התנהגות נכונה בתוך העולם הטבעי. התנהגות נכונה.
אני רואה קדושה ביום יום שלי בדברים רבים כל כך. במערכות היחסים שלי. באהבה, שהיא הבסיס לכולן.
הורות עבורי היא מקום קדוש. מובדל מכל מערכת יחסים אחרת שיש לילד שלי עם העולם ומכל מערכת יחסים שלי עם כל מי שאינו הילד שלי.
המרחב ביני לבין חבר שיושב מולי הוא מרחב מקודש.
אחד המרחבים הקדושים ביותר בעיניי הוא המרחב הטיפולי. חדר הטיפולים (לצורך העניין זה יכול להיות על צלע הר, או על חסקה במים) הוא מרחב מקודש ואליו יש להיכנס בידיעה ובהבנה, שזה מה שהוא. מגיע מטופל ומפקיד בידינו את האוצרות הכי כמוסים, את הכאבים הכי עמוקים, הפחדים המשתקים, החלומות, הסודות כולם. הם אצלנו כעת ואיתם – הבחירה שלנו. זוהי הבחירה בקדושה. לייצר אינטימיות, לשמור על גבולותיו וגבולותינו-שלנו, לאבטח את הסודיות ולהבין שאנחנו מצויים בקפסולה שהיא רק שלנו, ואין יוצא ואין בא. זוהי קדושת הטיפול.
כאלו קפסולות אין ספור בונות כוורת מפוארת של אור, היא הלייטהאוס.
כמו ש"קליניקה" היא סתם חדר עם רהיטים, שהופכת להיות קודש הקודשים ברגע שהדלת סוגרת בתוכה מטפל ומטופל, כך גם הלייטהאוס.
נכון, הוא יפה, הוא מעוצב, הוא מרהיב, הוא מדיף ניחוחות של בית. אבל ברגע שאני נכנסת לתוכו – ואפילו רק לשביל שמוביל אליו, עוטפת אותי התחושה ההיא, של הקדושה. מתקיימים בו כל הכללים. הוא נבדל. לא רק מהרחוב, לא רק מהמבנים האחרים בסביבתו.
הוא נבדל במה שהוא מביא איתו לעולם. הוא מרחב בטוח, הוא מרחב טיפולי, מרחב של אור.
ויש בו קדושה.
בדיוק מהסוג שאני אוהבת.