המין האנושי הוא יצור חברתי, במשך אלפי שנים נהגנו לחיות בשבטיות. ככל שהצלחנו להיות יותר באחדות, כך גברו תחושת הביטחון והשייכות. יכולת ההישרדות שלנו כקבוצה הייתה גבוהה יותר.
אחדות במיטבה, יכולה להגיע בהרמוניה ובזרימה, ללא מאמץ. התפיסה היא שהפרטים משלימים אחד את השני, וכל אחד תורם את הייחודיות והחוזקות שלו בכדי למקסם את הביחד. בניגוד לזאת, יש אחדות שמגיעה בכוח ובכפייה, ויש בה בעצם יותר דרישה לאחידות, מתוך פחד שהשונות והייחודיות של כל פרט לא תשלים, אלא תפריד ותפורר את הקבוצה.
אחד המפתחות העיקריים לאחדות המיטיבה, היא שכל אחד מהפרטים יהיה באחדות בתוכו פנימה - כמו שנאמר to become one.
ומה זה אומר ? זה אומר שה-self שלנו מורכב מכל מיני חלקים וזהויות. כלומר יש את עדי ״של הבית״, עדי ״של העבודה״, עדי של ״המשפחה הגרעינית המקורית״, עדי ״של החברות״ וכד׳. אם נבקש מכל אחד מהאנשים, מכל אחת מהקבוצות שיתאר אותי, עד כמה התיאור יהיה דומה? חופף? האם יהיו חלקים שרואה בי רק אדם או קבוצה אחת? מעט כאלה? הרבה?
העיקרון המנחה הוא ש-self שלנו שואף באופן תמידי לאחדות. וכשאנו מתפתחים או צומחים רק בחלקי זהות מסוימים, או בתחומים מסוימים בחיים ובאחרים לא, צפויים לנו צרימות וחיכוכים שאמורים להעיר אותנו ולתת לנו ״בעיטה״ קדימה, בכדי שנפעל ונגדל גם בתחומים ובאזורים שנשארו מאחור.
בטיפול שהתקיים לאחרונה בקליניקה, מטופלת נשואה, בעלת משפחה הגיעה סביב דפוסים של קושי לבטא את הצרכים והרצונות שלה כשהם בקונפליקט עם מי שעומד מולה. תוך מספר חודשים היא עשתה עבודה יפה והתקדמות עם עמיתים לעבודה, הגננת של בנה, נותני שירות וכד׳. באותו יום היא סיפרה על קונפליקט הולך ומסתבך עם גיסתה, שלהן קשר טוב לרוב, ושם היא חווה קושי להגיד מה מפריע לה בצורה ברורה ונשארת בעלבון שאינה מסוגלת לבטא.
במהלך האיזון ביקשה האיכות של ׳אחדות׳ להיכנס, ויחדיו הבנו שיש בה עוד חלק שזקוק לקפיצת מדרגה כדי לעמוד בקו אחד עם השינויים שחוללה והדפוסים שכבר נפרדה מהם. אותו חלק מנוהל על ידי הילדה הקטנה והפגועה, ילדה שכאשר העזה לבטא באופן אותנטי את הכעס והפגיעה שלה מול הוריה, זכתה ל"צביטות רגשיות״ בסגנון: ״איך את מעזה?״, ״את כפוית טובה״, ״חוצפנית״ ועוד...
בסופו של דבר, לאחר תהליך השחרור, היא הצליחה לראות את האפשרות של שיחה עם הגיסה בה היא מתקשרת את הצורך שלה ואת הפגיעה שלה באופן פשוט, ובמקביל מבהירה לגיסה, שהיא חשובה לה ושהקשר שלהן משמעותי עבורה.
בשיחה בפועל, גילוי הלב נגע מאד לגיסה ופתח פתח להעמקה נוספת של היחסים.
ואם נחזור להתחלה -בעולם שנחווה הרבה פעמים כקשוח, הלייטהאוס בעיני הוא תמונה יפה ואופטימית של איך יכולה להראות אחדות במיטבה - כשמנהיגים, קבוצת אנשים, צוות, קהילה, כולם בתנועה לעבר אחדות פנימית, מתהווה מרחב בו ניתן לראות את היופי שבשונות ובמגוון, ויש בו אהבה, חמלה, ורכות בשפע, לכל מי שרק חפץ...
עדי דבי קץ היא מטפלת בשיטת איזון חיים ופסיכולוגית ארגונית
