למושג האחריות ולי יש ריקוד ממושך- כבת בכורה, רגישה, ובוגרת מכפי גילה, הייתי כזו שאפשר לסמוך עליה, מתורגלת בלקחת את האחריות אלי ואף מוצאת את עצמי חשה אחריות על הסובבים אותי, הגם שלא ביקשו זאת...
אחת האמונות שהתקבעו אצלי בהקשר הזה, היא שההצלחה שלי תלויה ביכולת לקחת אחריות על אחרים- כי אם אניח להם, והם יבחרו לא לפעול או יפעלו באופן שאינו משיג את התוצאה הרצויה, זה יקרין גם עלי ועל ההישגים שלי.
אז הייתי ׳ראש גדול׳ ובכל מקום סיפחתי אלי תחומי אחריות מעבר לאלה שהוגדרו לי, וזה קצת חרק אבל היי היו גם הצלחות אז ממשיכים...
כשהתחלתי לעבוד כיועצת ארגונית החריקה הפכה צורמת יותר- פתאום אני רק יועצת - אני מגישה לנועץ תובנות, מסקנות, אפשרויות, והאחריות אם לאמץ אותן ולפעול על פיהן היא שלו. ידעתי לומר את כל המשפטים הנכונים- שאני נותנת להם חכות ולא דגים, שאני רוצה ללמד אותם ללכת מחדש ולא להיות הקביים שלהם... אבל בפנים זה היה קשה, בכל פעם שבחרו לא לקחת, נכנעו לדפוסים המוכרים או לפחד, גם אני הרגשתי תחושת כשלון והרגשתי שאם הייתי יותר משכנעת, החלטית או כריזמטית כנראה שהייתי מצליחה להזיז אותם מהתקיעות.
את השיעור וההבנה שזו באמת לא אחריות שלי הבנתי אולי בשכל, אבל לא הפנמתי בשאר הרמות, ולכן כשהתחלתי להיות מטפלת השיעור התגלגל שוב לפתחי. כמטפלת צעירה שעוד בוחנת האם מתאים לי להיות מטפלת? האם אני טובה בזה? מאד רציתי לראות בעיניים תוצאות משמעותיות בקרב המטופלים אז לקחתי אחריות- אם למשל מטופלת באה למפגש עם נושאים מטרידים הקשורים לבן שלה, לא ביזבזתי זמן וביררתי על מטפלות מתאימות, וכשראיתי שהיא מהססת, הרמתי אני טלפון לאחת המטפלות לוודא שהמקרה אכן יכול להתאים ואז כבר באתי יותר משכנעת ובטוחה- המטפלת יודעת לטפל במקרה שלכם, רק נשאר לך להתקשר...
כשהיא לא התקשרה התסכול המוכר צף ועלה אבל הפעם עשיתי את הדבר האחראי באמת - עשיתי עבודת עומק עם נושא האחריות. הפעם הצלחתי לראות ולהרגיש שהדבר האחראי הוא להיות עם המטופלת, בקצב שלה, בזמן שלה. הצלחתי לשחרר את התפיסה של מה אני ״חייבת״ לעשות עבורה ומה היא ״חייבת״ לעשות כדי לשפר את חייה. לראשונה הצלחתי באמת לראות ולהבין שלא ניתן לדחוק אנשים מעבר אל מה שהם באמת מוכנים לו- במקרה הטוב זה פשוט לא יקרה, ובמקרה הפחות טוב זה יחבל בטיפול כי מטופל שחש שהמטפל לא באמת איתו, לא יישאר.
אני מרגישה שמריקוד די מגושם, היחסים שלי עם אחריות הפכו להיות טנגו - יש אחזקה, איפוק, יופי וסינכרון. השחרור מהאחריות ומתוצאות מיידיות מאפשר לי להיות בסבלנות ובהכלה גדולים יותר ולצעוד דרך ארוכה ובוטחת עם המטופלים.
כמובן שכמטפלים השיעורים לא נגמרים. המטופלים והחיים עצמם מפגישים אותנו עם עוד ועוד נקודות בתוכנו שיש להאיר. האחריות שלנו היא להמשיך לטפל בעצמנו, לקבל סופרוויז׳ן, להשתתף בהדרכות ולהמשיך להתפתח כדי לשכלל ולהגדיל את הכלי שלנו - אנחנו עצמנו.
מהבחינה הזו ההשתייכות ללייטהאוס מאפשרת קרקע דשנה ובטוחה למטפלים לגדול ולהתפתח עליה, יש תמיד כתובת ואוזן קשבת לחלוק את האחריות ואת המשא. מעבר להיותו מגדלור למטופלים, יש משהו מרגיע בידיעה שהלייטהאוס הוא גם בית חם ותומך למטפלים.
עדי דבי קץ היא מטפלת בשיטת איזון חיים ופסיכולוגית ארגונית
