• Lighthouse

Selflessness חוסר אנוכיות

מאת: דני קראוס


לפני שנתיים נסעתי עם קבוצת יוגה לואראנסי בהודו, הגענו למקדש של האוניברסיטה, מקום מאוד קדוש.


ישבתי לי בפינת המקדש, מוקף בקבוצות מאמינים ששרים מנטרות שמתנגנות וחוזרות שנוגעות, לידי ישבו אנשים נוספים שעשו מדיטציה, במרכז היה כהן דת שהגיעו אליו אנשים שבאו לקבל ברכה או שהיה טקס מסוים.


נשענתי על הקיר, היה לי קפוצ'ון שאפשר לי להתכנס בו, העיניים שלי נעצמות, המוסיקה מהדהדת בי, אני מרגיש נשאב לאווירה, לקסם שבאוויר.


אני נמצא בתוך עצמי, בתוך שקט שהולך ומתגבר, ברוגע, כל כך רגוע ושקט. קסום, כמה זה טוב,


נושם פנימה למקומות העמוקים שלי וממשיך וממשיך, המוסיקה ממשיכה הצלילים שעוטפים.


ככה ישבתי שם לא זוכר כמה זמן.


זוכר שחזרתי בריקשה למלון ביחד עם עוד חבר ששאל איך היה לך והמילים שיוצאות לי הן הרגשתי כמו טיפה שמגיעה לאוקיינוס.


אני אני וגם אני הכל, אני חלק מהכל והכל שמכיל הכל.


הרגשתי כל כך שלם, שלו ומאושר.


חוויה שנחרטה בזכרוני והולכת איתי מאז.


נזכר ברגעים.


יושב בתוך הים הגלים הקטנים באים והולכים, המים בטמפרטורה הנכונה והכל עומד והכל זורם.


הולך ברחוב ורואה עיוור מתקרב למעבר חציה, ממהר לתת לו יד, תחושה מוזרה להחזיק כאילו היד שלו מדברת, הנה גם אותך הכרתי בזכות העיוורון, ואנחנו חוצים והמכוניות עומדות, המקל שלו אוטומטית נוגע ובודק והנה אנחנו נפרדים .


ואני בן שש שומע שבביאפריה מתים מרעב ואני יורד לרחוב ומוכר מיץ ושולח את הכסף לשם.


ויש רגעים אולי גם לכם יצא, שהכל נעצר, קופא, והציפורים נשמעות פתאום, הדגלים מתנופפים, תחושת הודיה עוברת בגוף, בנשימה, בתחושה, בניקיון, בהכל. משהו חגיגי קורה כאן, ויש הודיה עצומה עד כדי התרגשות מהזכות לחיות.


ויש רגעים מקודשים, ביום כיפור, באמצע הצום, כשהכל נעצר, משתתק ויש שיחה עם אבא שלנו שבשמיים על החיים על הכל. כשהלב נפתח והכל נכנס והכל יוצא.


והנה הציפורים חוזרות וגם הרוח להזכיר שהכל כאן, כל הזמן.


כל הזמן הכל כאן.


לא רק בהודו.


דני קראוס

מאמן אישי, מנטור עסקי, מרפא בהילינג ובשיטת איזון חיים




30 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול