כמה פעמים רציתם לשיר בקולי קולות, אבל נמנעתם? פשוט כי אתם יודעים שאתם קצת מזייפים או שהקול שלכם הוא לא של זמר צמרת?
כמה פעמים התחשק לכם לרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותם, אולם החשש שמישהו יראה, ויחשוב שאתם נראים מגוחכים, עצר אתכם מלנוע ולהשתחרר?
החינוך שרובנו חווים וזוכים לו בעידן המודרני מעודד למצוינות, לפיתוח הכישורים המולדים שלנו ולנטיות לבנו לכדי מיומנויות שתביא עמה מומחיות ומצוינות. הנטייה הטבעית כיום היא להעריך ולהוקיר את מי שיוצא דופן במיומנות/מומחיות שלו בדבר כלשהו, ואנו מצפים לכך "מגיל אפס". הערכת הסביבה מופנית אל מי שהוא "יוצא דופן ומוכשר מאוד". במציאות המודרנית, מי שאינו מומחה "סופר מגה מאסטר" בתחומו, עלול לספוג ביקורת ושיפוטיות מהסביבה. מדינות שלמות מעניקות משאבים רבים למי שיוצא דופן במיומנות שתביא יוקרה בספורט, חיילים מקבלים אותות הצטיינות, תלמידים ואף ילדים בגן מקבלים אותות הצטיינות. אנחנו אוהבים את המומחים במיוחד בתחומם, ולידם, רובנו מרגישים פחות טוב גם אם העשייה היא משהו שמאוד אהבנו או רצינו אבל "לידם"..... מקצו השני של הטווח, ספורט חדש שהשתלט עלינו בשנים האחרונות הוא חגיגות ההדחה.
לאירועים רבים יש מבחני קבלה, סלקציה, בחירה, אודישנים ומי שמועד בתחום כלשהו , או מוצלח מאוד אבל פחות מצטיין "מודח", והיות וזה לא נעים עדיף פשוט להימנע.
יש לדרישה חברתית זו מחירים כבדים. כמטפלת ב'איזון חיים' העוסקת פעמים רבות בסיוע לאנשים ש"נתקעו" בחייהם, אני פוגשת בחדר הטיפולים אנשים שממש רוצים לעשות משהו, ששוכן בלבם כשאיפה כל חייהם, רק נמנעים, כי הם לא "הכי טובים" בזה וחוששים מההדחה ומהשיפוטיות. נפגשתי עם הורים רבים שדוחקים בילדים שלהם לפתח מתחביב מקצוע. דרישה הנובעת מהרצון של עצמם והציפייה או הצורך שלהם להתגאות בילדים. פעמים רבות כשאני בודקת עם הילד, אין בו שום רצון או שאיפה לפיתוח המיומנות הזו ברמה של מומחיות ולשלם את המחירים של השקעה זמן ומאמץ שתהליך התמקצעות זה דורש.
בתוכי מתעוררת התנגדות פנימית אל מול התחרותיות הזו שהשתלטה על החיים. אין ספק שתחרותיות יכולה להיות חיובית ובונה, כשהיא מאוזנת. כשהיא נעימה וחברותית וכולם מקבלים קרדיט על עצם ההשתתפות. אני שואפת שכל אחד יקבל הוקרה והערכה בדיוק על מי שהוא, מבלי שיצטרך להוכיח מומחיות או מיומנות כלשהי.
הייתי רוצה שלפחות בחלק מהזמן בחיינו, נהיה חופשיים לשיר, לרקוד, לבשל, לצייר ולעשות כל דבר שיאפשר לשמחה להיכנס ללב ולחיוך להתלבש על השפתיים. אז אנחנו "הכי אנחנו", וזה למעשה מה שאנחנו אמורים להיות, ללא כל ה"התמקצעות" שרכשנו או לא, במיומנות לאורך הדרך ...
מי שאנחנו
מי שנולדנו להיות
מי שהלב שלנו מרגיש שאנחנו.
על פי התפיסה האינדיאנית, לכל אחד מאתנו יש מתנה. לכל אחד מאתנו יש מה שיתרום לחברי הקהילה שלו, וזה חטא לא להביא מתנה הזו לביטוי ולאפשר לכולם ליהנות ממנה. בעיני גם הוא מעצמו, מבלי להיות יוצא דופן או מיומן מאוד.
בעבודתי השילוב עם יצירה אמנותית מזמנת את המבקר הפנימי בכל אחד מאתנו להתמודד. כשאני מזמינה אנשים לצייר איתי מנדלות, או להכין לעצמם קלף עם דימוי מנשמתם פעמים רבות התשובה הנשמעת היא "...אבל אני לא מוכשר/ת בציור, יצירה היא לא התחום החזק שלי.... אני לא יודע/ת..... אני לא טוב/ה בזה....". באופן טבעי על פי החינוך בעולם המודרני, אנשים מחפשים מומחיות, מצוינות, מיומנות ברמה גבוהה בכל אשר הם עושים, ואם אין להם בדיוק את המיומנות הספציפית התגובה לרוב היא הימנעות. וכאן הבעיה, כי הם לא מרשים לעצמם להיות פשוט "הם".
האם אנחנו מכירים אותנו? את המהות שלנו? את מי שאנחנו ללא התפקידים שלקחנו על עצמינו בחיים? וללא המומחיות שפיתחתי בתחומים שונים?
המילה מנדלה לקוחה משפת סנסקריט שהיא ההודית העתיקה. יש לה פרשנויות שונות והמשותף ביניהן הוא החיבור למהות. החיבור פנימה אל המהות שהיא אנחנו, המהות המקודשת של כל אחד מאתנו. כשמציירים מנדלה, טוב שנשאיר את כל מה שלמדנו בחיים האלה בצד, ונאפשר לתנועה, לצבע ולתדר לפעול במרחב שלנו מבלי ש'המיינד' שלנו ינהל בית משפט ויגזור דין "יפה / לא יפה, "טוב/לא טוב""..... אין חוקים. לא "צריך" לצייר בתוך הקווים, לא "צריך" לצייר מנדלה יפה, לא "צריך" כלום. כדי פשוט "להיות אני" עלי לשחרר הצידה את כל תכתיבי והתניות החינוך שהועמסו עלי לאורך השנים, לא לצפות לשום תוצאה ופשוט "להיות".
"להיות" זו מיומנות בפני עצמה ומסתבר שמיומנות זו קשה מאוד לרוב האנשים.
ההזמנה לעבודה עם תהליכי יצירה לא מודעים מכוונת ומסייעת לנו לפתח את האמנות להיות ללא מיומנות, להניח בצד את המבקר הפנימי ואת בית המשפט הזה, ופשוט להיות מי שאנחנו. מה שחשוב זה לאפשר לעצמי להיות אני בלי שום תכתיבים ודרישות חיצוניות.
עבורי זהו החופש האמיתי להגשים את מי שנועדתי להיות, לשבת, לתת לעצמי חופש ושקט וכייף, הלב נפתח וההילה מתרחבת, יש תחושת הקלה (מהאנרגיה החסומה שהשתחררה) ואפשר להביט בעולם קצת אחרת עכשיו.