איזה אדם פוגשים כשפוגשים אותי? נעים... נינוח... אוהב... מכבד...?
או אולי- כועס... מתוסכל... ממורמר... משועמם... מופנם...?
איזו הוויה אני מביא איתי?
ואיך כל זה קשור להודיה?
אז ככה...
רוב האנשים מגדירים את חווית החיים שלהם, כפער שהם חווים בין מה שיש להם לבין מה שהם היו רוצים, הפער בין מי שהם לבין מי שהם היו רוצים להיות. כלומר ההסתכלות היא לא על מה שיש כיום, אלא על מה שאין. על הפער.
ולכן רובנו מחפשים שינוי, מחפשים איך דרך סממנים חיצונים לבצע שינוי בחיינו, כדי להגיע להרגשה ולחוויה שאנו כמהים לה.
למשל- אם תהיה לי זוגיות אני אהיה מאושרת.
אם אקבל את התפקיד הבכיר הזה בעבודה, יעריכו אותי מאוד. הביטחון העצמי שלי יעלה.
אם יהיה לי בית גדול יותר, אהיה רגועה.
אם אסע לחו"ל פעם בשנה, אהיה שמחה.
אם ארזה 15 קילו, ארגיש יפה ומושכת.
וכו' וכו'..
בעבודה הסאטית, בה אני כל כך מאמינה, אנו לומדים להסתכל על מה שיש!!! ולא על מה שאין.
אנו מבינים שהניסיונות האין סופיים לשנות דברים חיצוניים בחיינו, היא דרך מעייפת, סיזיפית וכזו שלא מביאה לנו את ההרגשה הרצויה.
נכון, בטח אם תהיה לי זוגיות, או בית חדש, או ילד או...תהיה לי הרגשה טובה לרגע, או שעה, או חודש....אך ההרגשה הזו תחלוף, ונגלה מהר מאוד, שמה שבדרך כלל "יושב עלי", מפעיל אותי, מעיק עלי, משפיע עלי, מנהל אותי...עדיין שם.
לא נעלם ולא הולך לשום מקום, רק כי השגתי איזה 'יעד' שרציתי וקיוויתי שכשאשיג אותו...הכל יהיה טוב יותר.
אנחנו לא מחפשים שינוי רגעי, אנו מבקשים טרנספורמציה. כלומר, להצליח להשתחרר מכל מיני אחיזות רגשיות שתופסות אותנו, ולפרק מנגנונים שלא משרתים אותנו כבר אך הפכו לחלק אוטומטי מתגובותינו, ובאמת באמת להיות האדם שאנו רוצים להיות. וזה אפשרי (לגמרי אפשרי) רק על ידי הכרות מעמיקה עם עצמינו, להיפגש פנים מול פנים, עם מה שיש כרגע, עם מה שנוכח בחיינו, עם תפיסותינו, מחשבותינו, והמנגנונים שפיתחנו (שאולי כבר לא משרתים אותנו, אלא להפך).
ומכאן מגיעה ההודיה-
כמה חשוב לראות ולהודות על מה שנוכח בחיינו.
לשים את תשומת הלב על מה שיש ולא על מה שלא קיים.
ובתוך זה, קשה ככל שיהיה, זה לראות את הערך הרב וההזדמנות שעומדת בפנינו לצמיחה והתפתחות, גם ואולי בעיקר, כשאנו נתקלים בקושי גדול או משבר חיים מטלטל (אובדן, פיטורין, גירושין, בטחון עצמי שנפגע, דימוי גוף ועוד ועוד).
כשאנו מודים על מה שהחיים מביאים בפנינו, אנו משדרים מסר חיובי לעצמנו, אנו שמים את הפוקוס על החוזקות שבנו ולא מתעלמים מהחולשה, אנו בוחרים ללמוד ולצמוח מכל דבר ולא נכנעים להישארות בנקודה הקשה והמוכרת.
אני מודה כל יום על-
המשפחה הגדולה והאוהבת שיש לי, על הבית במושב, הבית החם והמחבק שאני באה ממנו, על הורים שלימדו אותי פשטות ואהבה ללא תנאי וראו אותי תמיד בגדולתי ודרך עיניהם ראיתי אותי.
אני מודה על הקושי הכלכלי שחווינו כשהיינו ילדים, במשפחה חקלאית מרובת ילדים, כי זה הביא איתו אחדות וחיבור, כי עבדנו יחד גם כילדים כדי לדאוג למשפה ואחד לשני, חיבור שאנו מתענגים עליו ומעריכים אותו כל כך עד היום. הקושי הביא אותנו ליצירתיות ולימד אותנו על מחשבה מחוץ לקופסא.
אני מודה על זוגיות נפלאה שהייתה לי עם אהוד ז"ל, בעלי האהוב שלימד אותי אהבה פשוטה, לאהוב ולהיות נאהבת, חיזק בי את ההכרה וההוקרה על משפחתיות וחברות עמוקה.
ואני מודה, בכאב גדול, על השיעורים הקשים שהגיעו כשעולמי התמוטט, כשאהובי, אבי ילדיי, נהרג במהלך שירות המילואים בצבא בקרב מול מחבלים בעזה, במבצע של סיירת הצנחנים.
כי מתהומות הכאב והתפרקות שבאה עם אובדנו ואובדן כל מה שהכרתי, רציתי, הייתי וחלמתי... מההתפרקות והכאב הנורא, גיליתי מחדש את עצמי, את העוצמות שבי, את היכולות. גיליתי את מה שכנראה נועדתי להיות, והיום יש לי הזכות לעסוק בו באופן מלא...
אני מודה כל יום על שלושה ילדים נפלאים ובריאים, מצחיקים, שובבים, ילדי טבע פרועים, שהם תזכורת לאהבה גדולה, שכל אחד מהם בא ללמד אותי שיעורים חשובים (ולא תמיד קל אתם, תאמינו לי... התמודדות עם קשיים רגשיים, חברתיים, לימודים... ומה לא בעצם ?! ).
אני מודה על שאני זו אני, שלמה על כל חסרונותיי, מודה על המתנה שקיבלתי להיות עבור אחרים ולעזור להם להקל בעצמם על סבלם ולהיות ולחיות את האדם שהם רוצים להיות. חופשיים, עם שקט נפשי וחיים בהרמוניה עם כל תחומי חייהם. כי אין שום מגבלה מעבר לזו שאנו מציבים לעצמנו.
אז עצרו לרגע אחד, כל יום, ותודו על מה שקיים בחייכם וגם על מה שנלקח.
וכמו שאמר פעם פול וולרי, תזכרו ש"הדרך הטובה ביותר להגשים את החלומות שלך, היא להתעורר".
באהבה,
מירי
מירי אפרתי היא מאמנת אישית בשיטת סאטיה, שיטה שבבסיסה עומדת הכרות עצמית עמוקה דרך הקשבה לשלושה רבדים: שפה, תודעה וגוף. בדרך זו, אנו מכירים לעומק את דפוסי החשיבה שלנו, המנגנונים שפיתחנו ומערכות היחסים בחיינו.