מאת: מיכל קהת ציטרון
הכנסת אורחים נחשבת בתרבויות רבות למצווה ובכל מקום יש כללים ומנהגים הקשורים באירוח. יש שמארחים בבית במקום מוקצה לאורחים, והוא לא חדר השינה. יש שמארחים מחוצה לו או במרחק ממנו. כאשר אנחנו מתארחים במקומות שונים בעולם אנחנו חוזרים עם תמונות וחוויות של מקומות שאהבנו והרגישו לנו בית, ומדמיינים אותם כאשר אנחנו רוצים להירגע, ולהמשיך את חווית ההנאה. אנחנו מייבאים את הזיכרון לכל זמן שנבחר.
הפעולה הראשונה באירוח אצל היפנים למשל, היא החלפת כרטיסי ביקור. לומר זה אני וזה אני. אחד מאיתנו בא לבקר והשני מארח בוא נלמד אחד על השני. על מי חושב כל אחד?
המארח חושב על האורח שלו: מה ינעם לו, מה הוא יאהב לאכול, מה יכול להביך אותו, מאיזו תרבות הוא מגיע וגם איך אראה בעיניו. האורח ישאל את עצמו - מה ישמח את המארח שלי, איך יתאים שאתלבש, שאשב, שאשאל, וגם איך יראה אותי.
כך מתחיל דיאלוג בין הרצון של כל אחד מהצדדים להתחשב ולהתאים את עצמו מצד אחד ולשמור על האותנטיות שלו מהצד השני. ושימו לב - האם כאשר אחד מהצדדים "חשוב יותר" השני יטה יותר להתחשב? להיזהר? כלה מבקרת חמות, תלמיד מתארח אצל מורה , אדם ידוע ולא ידוע.
קחו רגע לחשוב על התכוננות שלכם להתארח או לארח אנשים ותראו מתי קל יותר ופשוט יותר להישאר אנחנו, והאם חשיבותו של האורח משפיעה. האם זה קשור למי שהוא או לסטאטוס שלו?
כאשר באו המלאכים לסדום עירו של לוט, כבר נודע לו שהם מלאכים. לוט שלא היה ידוע בנדיבותו קיבל אותם בכל טוב, ברור, מי לא רוצה לארח מלאכים? אברהם לעומתו, שנהג להכניס לביתו עוברי אורח לא ראה מלאכים אלא מוכר סדקית , ערבי וצועני- אנשים- והכניס אותם לביתו. זהות המלאכים לא הייתה ידועה לו. הם קיבלו אירוח של מלכים.
בספר ילדים קסום "או אוו אווו גורילה" הילד מארח את חברו הגורילה , מכין לו פעילויות ואוכל שלדעתו כל אחד אוהב ומגלה שזה לא בדיוק מה שהחבר שלו מעדיף. האורח לא מתלונן אבל גם לא מסתיר. הילד משנה קצת דברים והגורילה טועם מהחדש.
לפעמים אנחנו מקבלים אנשים בקליניקות שלנו. בלייטהאוס כולנו אומרים על המקום שהוא כמו בית. אנחנו רוצים שאנשים שמגיעים ירגישו בבית: הכניסה מאירת פנים, המקום מטופח ומזמין ותמיד יש חיוך בנמצא. אנשים מוזמנים להיות במרחב ולספוג את אווירת הקבלה וההזמנה ללמוד, לקבל ליווי, להתפתח.
מה זה אומר לכם שמישהו ירגיש בבית? איתנו, בבית שלנו, בקליניקה שלנו?
הכנסת אורחים אמורה להיות הדדית.
המרכז, המקום בו אנחנו נפגשים, עומד מאחורי ההצהרה שלו במידה המרבית: החל מהניקיון, האסתטיקה, שמירה על פרטיות בחדרי הטיפול, ועד לשמירה על כללי אתיקה מקצועית. הוא מכיל את הצרכים והרצונות של המטפלים במידת האפשר. תארו לעצמכם שכל מטפל יביא תמונות וחפצים אישיים , איזה עומס וערב רב יהיה במקום...
האורח נכנס לליטהאוס והשמירה על מנהגי המקום- אורח החיים שלו- מחייבת גם אותו.
אורח יכול להיות קרוא - שקראנו לו, הזמנו אותו ואחר אינו כזה. הקורונה היא אורחת שאף אחד לא הזמין אבל היא נכנסה לחיינו כדי שנראה איך נהגנו, מה בחרנו לעשות, מי בחרנו להיות כשהיא שוהה במרחב שלנו.
המילה "כבוד" קיימת גם בבית. גם בבית הפרטי אנחנו שומרים על פרטיות , כל משפחה וההסכמים שלה, השימוש במילה לכבד את הבית = לנקות ולטפל בו, אומרת הכול.
אנחנו כולנו ממקצועות מעולם מתן שירות לאנשים והם באים לקבל אותו מאיתנו. הם האורחים שלנו. אלא שגם אנחנו אורחים שלהם.
האנשים שבאים אלינו מארחים אותנו במסע החיים שלהם. שם אנחנו האורחים שלהם.
כמו שאנחנו מחזיקים את המרחב שהם באים אליו לתקופה, לפני ואחרי שהם ילכו, הם מחזיקים את המסע שלהם לפני שנפגשנו ואחרי שייפרדו מאיתנו.
אנחנו אמורים לתת שירות מעולם הידע שלנו (ולהפנות למטפל אחר במידת הצורך) ולהיות תלמידים בכל שקשור לאדם. לבנות גשר בין הידע והמיומנות שלנו לבין האדם המסוים המיוחד שהגיע. לא מהר מדי לדעת אותו, לדעת עליו, לקבל אותו בכל פעם מחדש בלי לרוץ מיד לידע קודם עליו או לתיאוריות המקצועיות כי אז נאבד את היכולת לראות חדש, נדע מהר מדי. (זה נכון גם בבית הפרטי שלנו עם בני משפחה וחברים. להרגיש בבית איתם לא אומר לקחת אותם כידועים ומובנים מאליהם. כאשר אנחנו לא נוהגים כך תשומת הלב שלנו נרדמת בבית...).
בדיוק כך האדם שמגיע אלינו לומד אותנו ובונה בקצב שלו את המוכנות לבטוח, לסמוך, לשתף. תמיד נעדיף מישהו ששואל שאלות לגבי עצמו ולגבי התהליך מ- believer שבא, מגיש לנו את הבעיה ומחכה שנפתור אותה.
ודבר אחרון להיום, בואו נזכור שאנחנו אורחים כאן בעולם הזה: עולם האדמה, המים, העצים וכל הצומח והחי ועוד אין סוף אוצרות שאת חלקם הגדול עדיין לא הכרנו, כולם מתארחים כאן. משהו רוצה שנרגיש בבית כל עוד נזכור שאף אחד הוא לא בעל הבית.
בין העולם המארח לבין האורחים יש יחסי הזנה הדדיים, יש דיאלוג. ונזכור שדיאלוג הוא להקשיב, לתת מקום, חיה ותן לחיות, היה תלמיד בכל רגע.
באהבה,
מיכל
מיכל קהת ציטרון
פסיכותרפיסטית MA, משלבת בעבודתה מגוון כלים ובינהם Voice Dialogue.
פיתחה כלי להכוונה אישית ומקצועית דרך כפות הרגליים.
מנחת קבוצות להתפתחות אישית ומקצועית וקבוצות ללימוד "הדיאלוג".
