מאת: מיכל קהת ציטרון
יושבת מול דף. המילים עומק וחדות מולי ואני חושבת לעצמי - מה חשבתי לעצמי כשבחרתי את הנושא הזה? זה לא כמו שקט רעש, שחור לבן, כבד וקל.
זה יותר כמו גלידה ובורג...שום רצף הגיוני לא נוצר, לא מופיע לי.
אז משתפת בהרהורים 🙂
עומק ברמת החומר תמיד הולך מחוץ לפנים. משטח הפנים הגלוי, הנראה לעיין , לחבוי, המוסתר. מתחילים לנוע מחוץ לפנים ויורדים שכבה אחר שכבה. לפעמים כשחופרים באדמה מתגלית חוויית ההתמודדות עם קושי. כל שכבה קשה יותר ודורשת ריכוז של כוח, של מאמץ, נחישות ונחרצות לנוע הלאה. ולפעמים נתקלים באגם מים תת קרקעי ושם אין שום מאמץ.
באגם הזה שפגשנו, כדי לשקוע לעוד עומק, נדרשת התמסרות, לא מאמץ. פשוט לעזוב ולשקוע גם אם פוגשים פחד לטבוע.
אני חושבת על המקום בו רוטינה ועומק נפגשים. קחו את הסביבה הקבועה שלנו, או המקום, המסלול בו אנחנו חוזרים שוב ושוב לטייל. נוצר לנו כזה בימי הסגר של הקורונה.
אפשר ללכת באותו מקום כי הוא נוח, מוכר וכך אינו מאתגר אותנו. זה נכון גם לגבי אנשים אותם אנו פוגשים. נוח איתם, "מרגיש בבית" איתם. הנוחות הזו נעימה וטובה ואין בעיה איתה במינון הנכון (אין לי מרשם 🙂).
ואפשר ללכת שוב ושוב באותו המקום, או להיות עם אותו האדם ולהישאר ערים, ואז מתגלים דברים חדשים, כאלה שלא היו קודם או שלא זיהינו קודם. שם מעמיקה החוויה.
לימדו אותנו שכדי להגיע לעומק נדרש אימון ללא פקפוק ביכולתו. אם נתאמץ, אם נתמיד, אם נקלף שכבות שכבה אחר שכבה, אם לא נוותר, נגיע לעומק של חוויה, של הבנה.
אני לא מתווכחת עם חשיבות ההתמסרות, האימון וההחלטיות אבל תוהה, אם אין חווית עומק שמגיעה בשבריר של רגע. שאין מה לומר עליה. היא ברורה וחד משמעית. היא הרגע.
כמו תמונה דו מימדית שהופכת לרב מימדית.
כמו רגע בו אור השמש שם כתרים של זהב על צמרות העצים נשפך לים וזהו. איננו. וכבר אין מה לומר עליו.
כמו משהו שלא מובן לנו , לא מתעכל בנו ובשבריר של זמן, בno time נפתחת תובנה. בני הדור שלי קוראים לזה "נפל האסימון".
חווית עומק יכולה להופיע בהמון צורות, באין סוף מצבים. מפעילה באחת את כל החושים שלנו, היא רב מימדית והחדות שלה היא המהירות, זמן לא נמשך, זמן שיש בו את החוויה פשוטה כפי שהיא מבלי שיש שם זמן לחשוב מחשבות להבין הבנות ורגשות.
חוויה של גילוי.
יש שם רגע של "זה מה שיש", הרגע הזה. ואז הוא נפתח לאין סוף כיוונים , יש שם מפגש בין המדויק לאין סוף עומקים.
בדיאלוג שלנו עם אנשים במרחב בו אנו יחד, המפגש הוא הכלי המכיל, התפאורה, ההשראה שמאפשרים לרגעים האלה להיות. הם מופיעים יותר כשאלות ללא מענה ולא כתשובות עם פתרונות וידיעות.
שירת ההייקו היפנית מפגישה אותי עם דיוק החוויה: יש בה משהו מינימליסטי , רגע.... ואז נפתחות אין סוף אופציות.
אצרף אחד שכתבתי, הראשון והיחיד שכתבתי: 🙂
"חיוך מאחורי מסכה
מסירה משקפי שמש
כדי שייראה"
באהבה,
מיכל
מיכל קהת ציטרון
פסיכותרפיסטית MA, משלבת בעבודתה מגוון כלים ובינהם Voice Dialogue.
פיתחה כלי להכוונה אישית ומקצועית דרך כפות הרגליים.
מנחת קבוצות להתפתחות אישית ומקצועית וקבוצות ללימוד "הדיאלוג".
