מאת: עדי דבי קץ
ההמלצה הרווחת למתלבטים מה לארוז ומה ללבוש בחו״ל, היא לנהוג על פי שיטת הבצל, כך שאפשר יהיה ללבוש ולפשוט שכבות בקלות בהתאם לצורך. באיזון חיים, אנו מאמצים את שיטת הבצל כמטאפורה טובה להמחשת הטיפול, אבל אצלנו זה רק בכיוון אחד, של לפשוט עוד ועוד שכבות בדרך לאיכות חיים טובה יותר.
אז איך עובדת שיטת הבצל בתהליך הטיפול ?
לתת המודע יש סדר מאוד מדויק ומסוים שבו שכבות הכאב והפחד מבקשות להתקלף ולרדת. תודעת העל (החכמה האינסופית של היקום) אליה אנחנו מתחברים, לוקחת בחשבון בכל פעם מה הכי יקדם את תועלת המטופל במימוש תכנית ההתפתחות שלו כאן. מן אלגוריתם סבוך של מה שהכי כואב למטופל מחד, אבל מאידך יש לו די כוחות להתמודד איתו כרגע בחייו, ולא יפרק אותו, בשילוב עם נושא שלמטפל יש יכולת לתרום בו מודעות והבנה גבוהה, ובו בעת גם מסוגל להיות נקי ונטול פניות לגביו.
בהתחלה כשהקשר מטפל-מטופל עוד נבנה, אנחנו לרוב מטפלים בשכבות החיצוניות יותר, כמו שפוליקר הגדיר זאת ״פחות אבל עוד כואב״. יכולים לעלות כאבים שהם פריפריאליים יותר בחיי המטופל, ואם יעלו כאבים בנושאי ליבה, אז לרוב הטיפול בהם יהיה יותר מלמעלה, יותר כללי ופחות נכנס ל״קישקעס״. קצב ההתקדמות וההעמקה תלוי בגורמים שונים, כגון במוכנות של המטופל באופן כללי לטיפול, במוכנות לעבד נושאים מסוימים, ביכולת שלו לבטוח במטפל, ביכולת להתמסר לחוויית הכאב בדרך לשחרורו ועוד.
כשמסירים את השכבות החיצוניות, כמו בבצל, זה כמעט לא מורגש, אך ככל שמתקרבים לליבה ניתן לדמיין עד כמה חווית התלישה כואבת ומאיימת. למרות ההבנה שאלו דברים שאינם משרתים כבר את טובת המטופל ושעליו לגדול אל מעבר להם, הם הולכים איתו כל כך הרבה זמן, שנדמה לו שהם חלק ממנו והפרידה מהם לעיתים מטלטלת.
ומה שתורם עוד לטלטלה הוא שהפרידה מהשכבות הללו חוצה איזשהו סף בתהליך הטיפולי שבו הסרנו והשלנו כל כך הרבה, שפתאום עולה שאלה ובהלה- אם אני לא הכעס, ואני לא הפחד, ואני לא הייאוש, ואני לא הכאב- אז מי אני בעצם?
ושם, רק שם מתוך חוויית הריק הלא פשוטה הזו, היא יכולה להיכנס- הבהירות- צלולה ושקופה כמו קריסטל -
פתאום אני יכולה להבין מה הרצון האמיתי שלי, זה שלא מונע מתוך פחד,
אני יכולה להבחין שיש בי קלילות ושמחה כשאני לא מופעלת על ידי הכעס,
אני יכולה לחוש אופטימיות ואמונה כשאני מצליחה להיפרד מהייאוש
וכמו קריסטל שמתגבש לו בתוך האדמה, מתרחש תהליך אינדיווידואציה בו מתגבשים מחדש חלקי האישיות הבריאים והמיטיבים ועם הזמן הם נוכחים ובולטים יותר מהישן שעוד נותר.
זהו שלב מרגש במיוחד במסע המשותף מטופל-מטפל ואחד מתפקידי המטפל העיקריים הוא להיות שומר הבהירות- להיות שם עבור המטופל, להרגיע את הבהלה, לסייע למטופל להיזכר מי הוא באמת, ולא לתת להווייה החדשה להתעכר על ידי הקולות המקטינים והפגועים שתמיד מנסים להרים את ראשם כשהכל עוד עדין ושברירי.
את הבליל הזה של בהלה והתרגשות חוויתי בעצמי כמטופלת בשיטה ומתוך כך יש לי הערכה רבה למטופלים שמתמסרים ומוכנים להגיע לריק המפחיד הזה.
כדי שאוכל להיות שם עבורם בצורה הטובה ביותר, אני מחויבת כמטפלת להמשיך לקלף ולהשיל את השכבות שלי, ולהפוך את הקריסטל שלי לכמה שיותר צלול ונקי. זו גם תפיסת העולם והדרך שמותווית לנו כמטפלים בלייטהאוס, ואנחנו מקבלים תמיכה מלאה לכך אם בייעוץ פרטני, הדרכה בקבוצות, המשך לימודים מתקדמים באיזון חיים ועוד. כל זה כדי שנוכל לממש את הפוטנציאל שלנו כמטפלים.
התחלתי עם הכאב של פוליקר ואני בוחרת לסיים במסר יותר מעודד ואופטימי של שלמה ארצי ״זה כואב, זה יכאב אבל בסוף זה ישתחרר...״ כפי שבוודאי הבנתם קילוף השכבות הללו הוא לא מלאכה קלה אבל אין לי ספק שהיא משתלמת, ואשמח ללוות גם אתכם במעבר מהבצל לקריסטל.
עדי דבי קץ
מטפלת בכירה בשיטת איזון חיים ופסיכולוגית חברתית-ארגונית
